היופי בעיניי המתבונן / חלי אביב-כהן

לפני כמה חודשים פגשתי בחורה שלא הכרתי קודם, היא זיהתה אותי מהקבוצה וישבנו לדבר.
תקשיבו היא אחת היפות שראיתי.
פשוט להסתכל עליה ולהתעלף.
גוף פיצוץ פרצוף יפיוף- מושלמת!!!
בשיחה שלנו היא סיפרה לי שהיא אף פעם לא הולכת עם בגד ים.
אני, נדהמתי!! שאלתי אותה איך ייתכן שהיא כזו מהממת, מושלמת, הורסת ועדיין מתביישת?
והיא התחילה לדבר שטויות שיש לה צלוליט ורגליים גבשושיות וצמיג במותן ועוד כל מיני הבלים.
הסתכלתי עליה ופשוט שיחררתי בלב צרור של %#&#^!!
כאילו מה?
גם את נראית כמו ונוס וגם יש לך עוד פה לדבר??
ראית אותי? ראית את השוקיים שלי, הבטן שלי? הזרועות שלי??
אם את לא יכולה אז מה אני??
אני צריכה להתהלך עם אוהל מריקושט כל חיי!!
השבוע, מדברת עם חברה שלא פגשתי מזמן ומספרת לה שמאז הלידות שלי לא הלכתי עם בגד ים בלי להתחבא ולהסתתר.
העיקר שלא יראו.
והיא שיחררה לי צרור של ^#^#& וממש לא בלב.
ואז הבנתי.
אנחנו לעולם לא נראה את עצמנו מעיניהם של אחרים.
תמיד נרגיש צורך להתחבא ולהסתתר.
נרצה לטשטש, להכהות
נעשה הכל שאחרים לא יראו מה שאנחנו רואות במראה.
ופתאום כעסתי על עצמי ששפטתי את ההורסת ההיא ולא הבנתי לליבה, כי בעיני מישהי אחרת, אני עשיתי בדיוק את אותו הדבר.
קשה כל כך להסיר מאיתנו את המשקפיים השחורות ולשים כאלו ורודות.
קשה אבל אפשרי.
אז תמונה ראשונה שלי בעולם עם בגד ים ללא מחבואים!! בלי טישטושים, בלי הסתרות!!
כן, המותן כבר לא גיטרה, השוקיים עגלגלות אולי מדי, הזרועות לא דקיקות אבל זה מה יש.
אולי, רק אולי, אם אני לא אפחד מעצמי
אצליח להתהלך לי ולא להרגיש שאני שרק.
אז עוד קליפה מתקלפת, תהליך שלא מסתיים אף פעם.
ומה אני מאחלת לי ולכן?
שגם כאשר אנחנו לא מתות על מה שנראה במראה,
נאמין לאלו שאומרים לנו כמו אנחנו יפות.
נאמין שזה מה שהם רואים ושהם לא משקרים.
כי היופי הוא בעיני המתבונן
והוא קיים אצל כל אחת מאיתנו.
רק צריך לפקוח את העיניים ולראות אותו.

קטגוריות: מוטיבציה
נגישות